יעוץ וליווי ארגונים|מנהיגים|אנשים

סדנאות, הכשרות, מפגשים אישיים

9 התבוננויות אל הקרע בציוויליזציה ועל הפוטנציאל הגלום בו          

 תרגום: ניצן פימנטל

תשע ההתבוננויות הללו הן מסע מודרך אל נבכי החשיבה המערכתית של הרגע הזה. מצאו לעצמכם רגע של שקט במקום נעים לשהות בו במהלך הקריאה, ורגעים של השהיה להתבוננות בהדהוד הפנימי של כל תובנה שתקראו בהמשך. 

• שלוש ההתבוננויות הראשונות נוגעות בסימפטומים המערכתיים של הרגע הזה ובמניעים המבניים שבבסיסם.
• ארבע ההתבוננויות הבאות עוסקות בעומק המציאות הנוכחית בה נמצאת האנושות כולה: מה אפשרי ומה מבקש להיוולד ברגע הזה.
• שתי ההתבוננויות האחרונות יעסקו באיזה הלך נפש ואוריינטציה אנו יכולים לגשת אל הרגע הזה בזמן.

 בסיום המאמר תוכלו למצוא שאלות שיעזרו לכם למקם את הדפוסים עליהם נדבר ביחס לעצמכם, כאשר החוט המחבר בין תשע הנקודות הוא: מהו הדבר המבקש להיוולד ברגע הזה, ומה התפקיד שלנו בעת הזו?

 1. אנחנו חיים בזמנים של קרע עמוק, שבר והיעדרות 

אנחנו חיים בזמנים של קרע עמוק וקיצוני (ולא רק שינוי או משבר) והיעדרות (Absencing – שהיא ההיפך מנוכחות מודעת). קרע עמוק והיעדרות הינם מושגים המבקשים לבטא את חומרת תמונת המצב כפי שהוא: לא שינוי הדרגתי, אלא תלישה; לא רק היעדר נוכחות, אלא היעדרות נוכחת. זו אינה בעיה של מדיניות בלבד, זו איננה בעיה של מדינה אחת, מנהיג משוגע או מערכת שבורה – למרות שאנו מתמודדים גם עם אתגרים כאלה. כל אלה הם למעשה ביטוי למשבר עמוק וקיצוני יותר שעובר על האנושות כולה, כזה שלא משאיר אף אחד על פני כדור הארץ ללא פגע. זהו משבר של האנושות, המגולם באלפי צורות שונות, בתרבויות שונות ובמקומות שונים. אנחנו נמצאים, כמו שתומס ברי אומר, "בין סיפורים": המסגרת הקודמת כבר אינה מתאימה, והחדשה עוד לא נוצרה.  

תרשים by Kelvy Bird, 2026

כמו להיות בחדר לידה ולא לראות את הנולד. מה נולד? האם בכלל נולד? 

אנחנו עדים לזמן שבין הסיפים – בינות לזמנים: הזמן הישן והזמן החדש. זמן שבין הסיפים שבו מתקיימת היעדרות מוחלטת של הפוליטיקה והכלכלה, שבו התנאים הפנימיים של בורות, שנאה ופחד הופכים להתנהגויות של הכחשה, איבוד רגישות, אשמה, האשמה באלימות, ולבסוף – הרס עצמי.  

 תרשים 2: Scharmer & Kaufer  Presencing    

הדפוסים הללו אינם חריגים בעולמנו היום. ניתן לראות אותם בארה"ב – היעדרה של "מערכת ההפעלה" בממשל האמריקאי בקבלת ההחלטות בפוליטיקה (פוליטיקה של בורות, שררה ופחד) ובכלכלה (המתמקדת בתעשיות פצלי שמן). 

שני מספרים הממחישים את האימפקט של פעולה המבוססת על היעדרות: 

1. הזמן הממוצע שאדם מבלה מול מסך בודד לפני שהוא עובר לאחר התקצר מ-150 שניות ב-2004 ל-47 שניות היום.
2. המספר הנוסף מדגיש את הנסיגה בדמוקרטיה: לפני כ-10 שנים, ב-2014, כ-48% מהאוכלוסייה חיה תחת משטר אוטוקרטי (3.5-3.6 מיליארד איש). מאז האמיר המספר לכ-72% כיום, לפי הספירה של מכון  V-Dem*¹ (כ-5.7-5.8 מיליארד אנשים).

 2. ההיעדרות הנוכחת בשדה הפוליטיקה והכלכלה 

מהווה לוגיקה של קריסההיעדרות מתרחשת לא בשל כשל מערכתי מקרי, אלא כעדות לאופן שבו המערכת פועלת. כפי שמתאר תרשים 2, היא פועלת כמערכת של מיצוי (Extractive). כפי שכל מערכות המיצוי עושות, היא מתחילה במוקדם או במאוחר לצרוך ולפגוע ביסודות של עצמה, באדמה שלה עצמה. במילים אחרות – זוהי מערכת שאם לא תשתנה, היא נעה לקראת קריסה. 

• אנומיה (Anomie)
• אטומיזציה (Atomization)
• וניוון (Atrophy)

וקריסה זו מתחילה להתבטא כיום דרך שלושה תסמינים הקשורים בה: 

אנומיה: 

קריסת תשתית אמות המידה המוסריות, של האופקים המוסריים על פיהם פעלנו בעבר. 

חשבו על מנהיג של מדינה בעלת עוצמה שלא דואג לאזרחיו, שלא לדבר על כך שהוא מקבל החלטות רק לפי האינטרסים האישיים שלו. 

אטומיזציה: 

קריסה של מערכות היחסים, שמשאירה אותנו לבד, מבודדים, ללא מערכות יחסים המטפחות את נפשנו. חשבו על מה שהרשתות החברתיות מעוללות למערכות היחסים שלנו, בכך שהן מקבעות כל אחד מאיתנו בתוך תיבת תהודה ההולכת ומתעבה ללא הרף. 

ניוון: 

הוא מה שקורה כשאנחנו מוציאים למיקור חוץ את האתגרים היצירתיים של האנושות אל הבינה המלאכותית. אמנם אנחנו זוכים בסיפוק מיידי (היפרגלוקמיה), אבל זה בא על חשבון "צבירת חוב קוגניטיבי", כפי שמכנים זאת במחקר שנערך ב-MIT – אותו אובדן של היכולות היצירתיות העמוקות שלנו. אנחנו מוותרים על תהליך היצירה כולו. כאשר סטודנט כותב עבודה באמצעות בינה מלאכותית, הוא מוותר למעשה על תהליך יצירה שמעורבות בו יכולות קוגניטיביות גבוהות. 

חוב קוגניטיבי אינו בעיה טכנית; זו בעיה רוחנית עמוקה. זהו ניוון איטי, בדיוק של אותן היכולות שהופכות אותנו לאנושיים. אנחנו עדים לשבר במערכות היחסים שלנו, הבא לידי ביטוי בצורות שונות של קיטוב והתפשטות הבדידות. הסופרת חנה ארנדט טוענת שהבדידות היא הבסיס המשותף של הטוטליטריות – האטומיזציה איננה רק כאב חברתי, אלא תנאי מקדים פוליטי לאוטוריטריות (שלטון סמכותני). סימפטום ברור נוסף הוא ההוצאות הצבאיות הגלובליות: בשנת 2023 אלה הגיעו ל-2.2 טריליון דולר, השיעור הגבוה ביותר בהיסטוריה מאז מלחמת העולם השנייה (לפי נתוני SIPRI^*2). 

בזמן הקורא לשיתוף פעולה חסר תקדים בקנה מידה פלנטרי, אנחנו מגיבים בבניית ארכיטקטורות של הפרדה ובהעמקת אובדן התשתית המוסרית (אנומיה), של האינטליגנציה המוסרית-חברתית (אטומיזציה) ושל היצירתיות העמוקה (ניוון). אנחנו מגיבים בהזנתה של מכונת הרס קולקטיבית מטורפת, הצורכת רמות הולכות וגדלות של המשאבים המוסריים, האינטלקטואלים והכלכליים שלנו כאנושות. 

3. קריסתה של האימפריה האמריקאית היא תוצאה של "אחרות גיאופוליטית" ומוזנת מהתנגשות בין דפוסי חשיבה: מ-Ego-system ל-Eco-system 

המלחמה הנוכחית במזרח התיכון, שהוצתה על ידי נתניהו וטראמפ, ממחישה לוגיקה של מדיניות חוץ הפועלת על בסיס "אחרות גיאופוליטית" והיעדרות (Absencing). במקרה של נתניהו וישראל, אנו רואים את הלוגיקה הזו מתבטאת בחזון של הגמוניה אזורית, בעוד שבמקרה של טראמפ וארה"ב, היא מרמזת על חזון של הגמוניה עולמית. חזון זה וגישתו למדיניות חוץ, המבוססת על ה"אחרות הגיאופוליטית", הובילו לרצף של כישלונות הרסניים במדיניות החוץ של ארה"ב לאורך הרבע הראשון של המאה הזו (אפגניסטן, עיראק, לוב, סוריה, אוקראינה וכעת איראן), שעלותם נאמדת ב-7 עד 10 טריליון דולר ובחייהם של מיליונים. תוצאה נוספת של כך היא שחיקת האמון במוסדות הדמוקרטיים, הן מבית והן מרחבי העולם. "אחרות" Othering))משמעה אי-הכרה באחר כ'אחר לגיטימי', כפי שניסח זאת אומברטו מאטורנה. מנקודת מבט תרבותית, הדבר קשור לאקסצפציונליזם (חריגות לטובה) – נרטיב תרבותי ההופך את המדינה לעליונה ומציב אותה במובנים מסוימים מעל כל השאר. זה בדיוק האופן שבו שתי המדינות מתנהלות באו"ם – אי-קבלת הכללים החלים על כמעט כל שאר העולם. אך מהו העניין העמוק יותר? שני המנהיגים, למרות השוני ביניהם, חולקים את אותו הדפוס – הפיכת מלחמות לכלי שרת למטרות אישיות, בעודם פועלים מתוך מניעים מונחי אגו המתנגשים במציאות המבקשת ראייה מונחית אקו (Eco). 

לא ישראל ולא ארה"ב תנצחנה במלחמה הזו. במלחמה הזו כולם יצאו מופסדים, למעט תעשיות הצבא והנשק. השאלה שנותרה פתוחה היא רק עד כמה ייעשה המצב גרוע, עד כמה קטסטרופלי זה עוד יהיה, כשהאפשרות הגרועה מכולן – מלחמת עולם שלישית – כבר מונחת על השולחן. 

"השלום האמריקאי" (Pax Americana) של האימפריה האמריקאית ממשיך להתפרק. מדינות ה-BRICS (הגוש הכלכלי-פוליטי המשמעותי שייסדו ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה, והתרחב לא מכבר) מכנסות כעת גוש המייצג כמעט מחצית מהאנושות וכארבעים אחוז מהתמ"ג העולמי. אף אחת מהן לא הצטרפה לסנקציות של המערב שהוטלו על רוסיה. 

בתחילה היו אלה מדינות ה-BRICS שאמרו לא, וכעת אפילו האירופאים מעזים לסטות מן הנתיב ולא ללכת בעיניים עצומות בעקבות הבית הלבן אל תוך הגל הבא של ההסלמה במזרח התיכון. לסיכום: אנחנו עדים להתנגשות בין ההנהגה בבית הלבן, שחיה תחת האשליה של עולם חד-קוטבי, לבין המציאות הרב-קוטבית ההולכת ומתעצבת, המאופיינת בצורות משילות מרובות מוקדים (Polycentric) ובצורות גמישות יותר של שיתופי פעולה אזוריים ובין-אזוריים. אם אלו הם רק חלק מהסימפטומים הנגלים לעין, מה שוכן בעומק ומבקש להגיח? 

4. המערכות שבורות, בני האדם לא: 

על זרעי ההתחדשות העמוקה הדפוסים וההתבוננויות המתוארים מעלה עשויים להותיר רושם שחור, בעיקר משום שהם כאלה. אנחנו עדים לחוסר אחריות מאורגנת (Organized Irresponsibility) בקנה מידה ציוויליזציוני. אולם דפוסים אלה הם רק פני השטח של הדברים. עלינו לשמור על המבט יציב, להתבונן בבהירות על המציאות, לראות מבעד לדברים עצמם ולזהות את הדפוסים המאורגנים של לוגיקת ההיעדרות (Absencing). 

כשאנחנו שומרים על מבט יציב – למה אנחנו עדים? אנחנו מתחילים לזהות את מה שמכונה "מתנת ההיעדרות". המתנה היא בהפיכת הדברים לנגלים: מה שהיה חבוי נחשף. המתנה של טראמפ היא שלעיתים קרובות הוא אומר בקול רם את מה שהיה עד כה לא מדובר. הוא אומר בקול רם את הדברים שבהרבה מובנים היו שבורים הרבה קודם לכן. הראייה המשותפת היא כור היתוך, הכלי באמצעותה המודעות הקולקטיבית יכולה להשתנות. ראינו זאת ב"רגע מיניאפוליס", כפי שכינה זאת העיתונאי תומס פרידמן בטור דעה בעיתון הניו יורק טיימס, כמו גם במקומות רבים נוספים ובמוסדות שבהם המערכת הישנה מתחילה להיסדק ולהתפרק. וזהו, אני מאמין, האירוע המשמעותי ביותר שהכי פחות זוכה לתשומת לב כרגע: תנועה גדולה, כמעט בלתי מורגשת, של התעוררות התודעה והמודעות, החוצה את כל המגזרים, המערכות והאזורים הגיאוגרפיים.  

סקרים אחרונים מראים כי 8 מתוך 10 אמריקאים מסכימים על ערכי ליבה: שגיוון הוא מקור עוצמה, שאי-שוויון הוא בעיה, ושהגירה תורמת למדינה. הרוב בעד קביעת רגולציות על בינה מלאכותית, ועדיין 8 מתוך 10 מאמינים כי המנהיגים שלהם אינם קשובים להם. הקיטוב עליו כולם מדברים הוא אמיתי, אך הפוליטיקאים והתקשורת הם שמחוללים ומעצימים אותו – הוא לא נוצר מלמטה. 

מערכת ההפעלה שבורה, לא האנשים. הפער בין מה שבאמת מבקשים האזרחים לראות לבין מה שבפועל משקפת להם המערכת הפוליטית הוא תוצאה של היעדרות (Absencing). 

מוסדות דמוקרטיים, בהשפעת כסף וטכנולוגיה אפלה (במיוחד בארה"ב), נכנעים לכוחות המתמרנים את התהליך הפוליטי לטובת קבוצות אינטרסים קטנות וספציפיות, והפכו להיות מכונות ליצירת קיטוב מתוך שדה של הסכמה שאינה גלויה לכלל. והאנשים יודעים זאת. 83% מהאמריקאים אומרים שנבחרי הציבור אינם מתעניינים במה שאנשים כמוהם חושבים (Pew, 2023). 

הנתונים הללו מתייחסים לארה"ב, אך הדפוס הוא גלובלי. לסיכום: המערכות שבורות, האנשים לא. רוב האנשים בעולם חשים שיש להם השפעה מועטה, אם בכלל, על ההחלטות המשפיעות על חייהם. ועם זאת, עדיין שניים מתוך שלושה אומרים שהם רוצים לתרום לשינוי חיובי. משמעות הדבר היא שזרעי השינוי החיובי כבר כאן. שניים מתוך שלושה מוכנים להקריב חלק מההכנסה האישית שלהם כדי להמשיך להיאבק במשבר האקלים. הם רוצים לתרום לשינוי חיובי ממש עכשיו, ורבים מהם כבר עושים זאת. הזרעים והניצנים כבר כאן, מה שחסר זה אדמה. כשאתה מפזר זרעים על סלע, מאומה לא קורה; 

כשאתה מפזר זרע על אדמה פורייה, כל קסם הנביטה מתחיל להתרחש. מה שמביא אותנו לעסוק בתפקיד שלנו, בני האדם, בתהליך הזה. 

5. עלינו לטפח את האדמה החברתית בכדי שהזרעים הללו יוכלו לנבוט:

גדלתי באחת החוות הביודינמיות (חקלאות מתחדשת) הראשונות בגרמניה. מה שלמדתי מאבי, שהיה מחלוצי הגישה הזו, הוא הדבר הבא: האיכות של כל דבר שגדל על פני האדמה הזו, היבול, הוא למעשה תוצאה של איכות האדמה.

אותו עיקרון, שאני מבין כעת, תקף גם לשדה החברתי. איכות המוסדות, המדיניות והתוצאות המעשיות שלנו "על האדמה" (כלומר במערכות החברתיות) הן תוצר של איכות האדמה –

כלומר: איכות מערכות היחסים והמודעות שלנו (תרשים 3). 

כשם שחקלאי זקוק לכלים ומתודולוגיות לעבד את האדמה, כך גם "החקלאים החברתיים" – כולנו למעשה – זקוקים לפרקטיקות ומתודולוגיות כדי לטפח את האדמה החברתית. הכלים ושיטות העבודה הללו, כאשר מיישמים אותם, הם אלו שעושים את כל ההבדל. 

זה מה שלמדנו מניסיון בשדה של מחקר-פעולה ב-25 השנים האחרונות. הכלים והשיטות לטיפוח השדה החברתי שמצאנו כבעלי ההשפעה הגבוהה ביותר הם: 

• מודעות
• הקשבה
• דיאלוג
• חישה משותפת (Co-sensing)
• נוכחות קשובה (Presencing)
• דמיון משותף (Co-imagination)
• יצירה משותפת (Co-creation)
• ממשל מונחה אקו (Eco-system governance)

תרשים 3: שבע פרקטיקות לטיפוח האדמה החברתית. מקור: Scharmer & Kaufer, 2025 

רוב המנכ"לים ורוב האנשים שאני משוחח עימם רוצים שינוי טרנספורמטיבי. 

הם יכולים להגיד לך מהם יעדי השינוי שהם רוצים לראות, ועדיין שינוי טרנספורמטיבי לא באמת קורה. למה? מפני שהם לא יודעים איך. ה'איך' עוסק בפרקטיקות ובמערכות התומכות שמסייעות לנו לטפח את השדה החברתי.

העבודה הפנימית והבינאישית דרך העמקת איכות ההקשבה, השיח והחישה המשותפת (Co-sensing) אינה קשורה רק למרחב הבינאישי. היא חייבת להיות חלק מתשתית קולקטיבית של שינוי חברתי עמוק. הדמוקרטיזציה של פרקטיקות טרנספורמטיביות היא ציווי ציווליזיציוני. קיים תקדים מעניין מאוד: 

לפי לנה רייצ'ל אנדרסן ותומאס ביורקמן בספרם "הסוד הנורדי", מודל בתי הספר העממיים בדנמרק (Folk High Schools) הוא שהציע חינוך אזרחי טרנספורמטיבי ללא תעודות, המעוגן בתרבות המקומית והלאומית לכלל האוכלוסייה כבר לפני 150 שנה. 

הטיפוח המכוון הזה של ה"אדמה החברתית" הוא שאיפשר את פריחת המודל הנורדי של שגשוג חברתי. המקבילות של ימינו כבר מתחילות לשגשג:

יוזמות כמו ulab, חממות אימפקט (Impact Hubs), מועצות אזרחים, מסעות למידה מבוססי מודעות, מעבדות חישה עמוקה (Deep sensing) ומעבדות לעתיד רגנרטיבי. מה משותף להן ולבתי הספר העממיים בדנמרק? 

הן מטפחות את היכולות הפנימיות של האזרחים כחלק מתשתית החברה האזרחית.

 6. בניית מדע של השדה החברתי: ממידע בגוף שלישי לידיעה בגוף רביעי 

האתגר המרכזי בבניית מדע של השדה החברתי טמון במעבר מאיסוף נתונים אובייקטיביים לטיפוח יכולת של ידיעה חיה. 

אם השדה החברתי הוא המקום בו מתרחשת הטרנספורמציה, הרי שהכלים שלנו חייבים להשתנות. המדע הנוכחי אינו מצליח בכך. הוא בנוי לחקר אובייקטים, לא על מנת לחוש שדות. 

אנו זקוקים למדע המסוגל להביא נראות, חקירה ופעולה בשכבות העמוקות של האדמה החברתית. מהו טבעם של השדות החברתיים? מהם התנאים בהם אנו יכולים להסיט את המבנים הללו ממצב אחד למשנהו? מהן ההשפעות של הסטות מעין אלה במונחים של תוצאות מעשיות, כמו אלו שראינו ב"רגע מיניאפוליס"? (תומס פרידמן במאמרו בניו יורק טיימס מיוני 2020, מתאר בעקבות רצח ג'ורג' פלויד את הדרך שבה אנשים תפסו את תפקיד המשטרה, השכנות והממשל, שקרסו ברגע אחד של חשיפת חוסר צדק עמוק). 

יחד עם עמיתתי אווה פומרוי (Eva Pomeroy) פרסמנו מאמר ב-2024 המציע ששינויים במבנים העמוקים של השדה החברתי דורשים צורה אחרת של ידיעה – כזו המוכרת היטב למתרגלים, מחוללי שינוי ויזמים, אך טרם נכנסה בשערי המחקר האקדמי. כינינו את הידיעה הזו בשם "ידיעה בגוף רביעי" – הידיעה של "השדה החברתי" (הידיעה הקולקטיבית). 

סוג זה של ידיעה נבדל משלוש צורות הידיעה האחרות המבוססות היטב ומשולבות בצורות הקיימות של התרבות והלמידה: ידע סובייקטיבי (בגוף ראשון), ידע בין-סובייקטיבי (בגוף שני) וידע אובייקטיבי (בגוף שלישי). אולם מה שלמדנו באפיזודות רבות של טרנספורמציה קולקטיבית הוא שמה שבאמת קובע אינו הידיעה או אי-הידיעה שלי או של האחר, אלא מה שנע דרכי, נע דרכנו מתוך השדה. זוהי ידיעה שלא ניתן להחזיק בבעלות עליה. 

ידיעה בגוף רביעי היא ידיעה שיש לארח או "להחזיק מרחב" עבורה (Holding space). 

מושג הידיעה בגוף רביעי יצר תהודה חזקה בקרב אנשי שטח וחוקרי-פעולה (Action Researchers). לרבים מהם היו חוויות עוצמתיות דומות, אך לא הייתה להם שפה כדי להפוך אותן לנגלות. מאמר משלים שעומד להתפרסם, "בניית מדע השדה החברתי", מתווה מתודולוגיה לחישה עמוקה (Deep sensing) ומציע להרחיב את המטא-פרדיגמה הנוכחית של המדע – המרוכזת כיום סביב נתונים אובייקטיביים בגוף שלישי – כך שתכלול את מה שאנו מכנים "נתונים עמוקים" (Deep data): 

ידיעה בגוף רביעי המבוססת על שיטה מעודנת של חישה עמוקה. אנו מאמינים כי הדיוק המדעי (Rigor) אינו פוחת כאשר אנו כוללים את הצופה; הוא מעמיק. 

7. מה ששום אלגוריתם לא יכול לחשב: שלוש צורות של אינטליגנציה למעבר ממונוקולטורות אפיסטמיות אדמה טבעית מדולדלת ואדמה חברתית מדולדלת הן ביטויים של אותה מערכת הפעלה נצלנית (Extractive). 

לא ניתן לרפא אותן בנפרד. הבעיה הנמצאת בבסיס של שתיהן היא המונוקולטורה (תרבות חד-זנית). בחקלאות ידוע שמונוקולטורה מדלדלת את האדמה. 

בדרכי הידיעה שלנו, מונוקולטורות אפיסטמיות – צמצום כל ידע תקף לידע בגוף שלישי בלבד (נתונים כמותיים נטולי הקשר) – מדלדלות את הקרקע החברתית. קוגניציה, כפי שטענו פרנסיסקו ואלרה, אוון תומפסון ואלינור רוש בספרם "התודעה המגולמת" (The Embodied Mind, 1991), אינה פונקציה של המוח בלבד אלא של האורגניזם כולו בתוך סביבתו.

 כאשר אנו מצמצמים את הידיעה למודאליות (אופן פעולה) אחת בלבד, אנו מרוששים את האקולוגיה הכוללת של האינטליגנציה. המעבר מהיעדרות (Absencing) לנוכחות עמוקה (Presencing) אינו מתרחש במישור הקוגניטיבי לבדו. הוא מתרחש בו-זמנית בשלושת הגופים: הפיזי, החברתי והפלנטרי, המהווים מערכת חיים אחת. 

על פי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO), נותרו לנו 60 מחזורי יבול בלבד בקצב התדלדלות הקרקע הנוכחי. במקביל, אנחנו מתמודדים עם מגפת בדידות המכלה את הקהילות שלנו מבפנים. משבר הידלדלות הקרקע ומגפת הבדידות הם אותו משבר, רק במופעים שונים. שניהם נובעים ממונוקולטורות נצלניות: האחת חקלאית והשנייה אפיסטמית (של דרכי החשיבה), המדלדלות את המצע שמתוכו מתאפשר שגשוג. חיזוק השדה החברתי דורש, אם כן, את מלוא ספקטרום האינטליגנציה האנושית: קוגניטיבית (ראש), רגשית ומערכתית (לב), סומטית ומעשית (יד), ואת הגוף הקולקטיבי שמתכלל את שלושתן. 

את זה שום אלגוריתם לא יכול לחשב. ריפוי האדמה דורש מאיתנו העמקה אל תוך יכולות החישה שלנו. הבמה המרכזית בה מעוצב העתיד אינה נמצאת במרכזי הדאטה; היא מצויה בטיוב מערכת היחסים שלנו עם תשומת הלב (Attention), הכוונה (Intention) והפעולה. 

האתגר הגדול ביותר של ה-AI אינו טמון בשאלה האם היא תתעלה על האינטליגנציה האנושית, אלא בשאלה האם אנחנו, בני האדם, נהפוך יותר ויותר למכונות. על מנת להבין מדוע, הבה ונבחן שלושה סוגי אינטליגנציה שנמצאים כעת במשחק: 

1. AI — Artificial Intelligence (בינה מלאכותית): היא מונו-אפיסטמית. היא פועלת מתוך ידיעה של גוף שלישי, ומזהה תבניות מחוץ למערכת. מודלי שפה גדולים (LLMs) מצטיינים בכך. הם יכולים לעבד יותר נתונים ומהר מכל מה שהתאפשר לבני האנוש אי פעם – אבל הם יכולים לעבד רק מידע שכבר קיים עם תבניות של העבר.
2. OI — Organic Intelligence (אינטליגנציה אורגנית): היא מולטי-אפיסטמית. היא מקיפה את מלוא האינטליגנציה והידיעה האנושית בשלושת הגופים. אינטליגנציה אורגנית היא מה שקורה כשאנחנו חושבים לא רק עם הראש, אלא גם עם הלב והידיים. כאשר התבונה מתגלמת מתוך הקשר ומערכתיות – זוהי האינטליגנציה של הישות האנושית השלמה בסביבתה.
3. SI — Social Soil Intelligence (אינטליגנציה של השדה החברתי): היא מטה-אפיסטמית, ידיעה בגוף רביעי המתכללת את השאר. האינטליגנציה של השדה החברתי היא היכולת לחוש ולפעול מתוך השדה החי המחבר בינינו – מהמצע שבו הידיעה האישית והן הידיעה הקולקטיבית מפציעות. זה הדבר שמסורות של ילידים (Indigenous traditions) מתרגלות כמודעות יחסית, ומה שהידיעה מגוף רביעי מכנה כתופעה הניתנת לחקירה ומחקר. SI אינה עוד נקודת מבט המתווספת למצע, היא תשומת הלב למצע עצמו ממנו נובעות כל נקודות המבט: התמרה מהותית בהווייתו של היודע.

הראיות האמפיריות של מה שמונח כאן על הפרק הולכות ונערמות. במחקר על המדיה שנערך לאחרונה במעבדת המדיה ב-MIT‏ (Kos’myna et al., 2025),נמצא ניוון קוגניטיבי מדיד אצל סטודנטים אשר העבירו את תהליכי החשיבה וההנמקה שלהם לבינה המלאכותית (Outsourcing reasoning) לאורך תקופה של ארבעה חודשים. 

ובינתיים, ההוצאות על AI ברחבי העולם צפויות לנסוק ל-2.5 טריליון דולר בשנת 2026 לבדה על פי חברת גארטנר (Gartner), זאת לעומת ההשקעה הזניחה בטיפוח הפנים-אנושי. המונוקולטורה האפיסטמית של בינה מלאכותית המתרחבת במהירות – שהיא למעשה צמצום האינטליגנציה לכדי חישוב בלבד (Computation) – היא אולי האתגר המשמעותי ביותר של זמננו. השאלה אינה האם אנו יכולים לבנות מכונות חכמות יותר, השאלה היא האם אנו יכולים להפוך לאנושיים יותר בנוכחותן. 

זו אינה שאלה מופשטת, היא רלוונטית בחייו של כל אחד: איזה מבין צורות האינטליגנציה אני מטפח ומחזק בחיי היום-יום שלי? ואיזה אני מוציא למיקור חוץ ומחליש? איך בפרקטיקה של הדברים זה נראה כאשר מטפחים את האינטליגנציה של השדה החברתי (SI)? בשנה שעברה השקנו ב-Presencing Institute יוזמה הנקראת "המעבדה לחישה עמוקה" (Deep Sensing Lab). 

המעבדה מכנסת קהילה גלובלית של אנשי מעשה בתחום הובלת שינוי מערכתי מבוסס תודעה ממדינות ב-5 יבשות (ביניהן ישראל) בחקר מקרים (Case studies), באמצעות שילוב כלים של התבוננות (Contemplative), כלי הבעה באמצעות הגוף (Embodiment), שיקוף מערכתי ודיאלוג מחולל (Generative dialogue). שורשי המתודה נעוצים בחשיבה מערכתית. בעוד שחשיבה מערכתית קלאסית מאפשרת למערכת לראות את עצמה, חישה עמוקה מאפשרת למערכת לראות, לחוש ולהנכיח את עצמה. יוזמות כמו מעבדות החישה העמוקה אינן ניסוי בדינמיקה קבוצתית, אלא יוזמה חדשנית המספקת תשתית להתחדשות וריפוי בקנה מידה פלנטרי. במעבדות הללו השותפים עובדים מתוך קשב קולקטיבי, תודעה ערה וחישה ברמת השדה כולו המגולמת באמצעות הגוף, על מנת להגיע לעומק הידיעה שאינו נגיש באמצעים קבוצתיים קונבנציונליים אחרים (כמו תהליכים קבוצתיים או דינמיקה קבוצתית רגילה). 

שותפי המעבדה לחישה עמוקה הם למעשה ישויות המשמשות כאיברי חישה קולקטיביים – תשתית שבעת הזו, במצב היקום הנוכחי, אנו זקוקים לה בדחיפות! אם אלה הם חלק מזרמי העומק של הרגע הנוכחי שלנו, כיצד אנחנו מכוונים את עצמנו קדימה? למה אנו בוחרים לשים לב? מה קורא לנו ומה מוטל עלינו לעשות? 

8. פני האדמה (Topsoil) של ההתחדשות החברתית: 

מרחב מקביל של חדשנות והתחדשות המערכות שבורות, בני האדם לא. שניים מתוך שלושה אנשים מעוניינים לתרום לשינוי חיובי. לעיתים קרובות אנחנו עדים לנבטי התחדשות הצצים ביוזמות מקומיות (Place-based) או במקומות בהם הסדקים של המערכות הישנות הולכים ונפערים לנגד עינינו. כך שעל פני השטח יש יותר ויותר מערכות מתפרקות בקצב הולך וגובר, וזאת משום שמערכת ההפעלה שלהן מיושנת; וממש מתחת לפני השטח מצוי פוטנציאל עצום ורדום של אנשים המבקשים להיות חלק מסיפור אחר. 

אבל ייתכן שהדבר המעניין ביותר הוא מה שמתרחש בין שתי הספירות האלה: מה שקורה על פני האדמה עצמה – שם אנו רואים זן חדש לגמרי של מיזמים ויוזמות מוכוונות שליחות. יזמים המקימים יוזמות התחדשות (Regenerative) מבוססות מנהיגות משרתת המעצבים מחדש את ארגוני התאגידים (Corporates). יזמים הפועלים מתוך תודעה ערה, המדמיינים מחדש את העתיד וטווים אבות-טיפוס של רקמה חברתית, פוליטית וכלכלית חדשה.

זוהי ספירה חדשה לגמרי של נביטה, שבה כל נבט כזה הינו אב-טיפוס הבוחן דרכי פעולה חדשות. ספירת הביניים הזו של ההתחדשות החברתית לא רק שיוצרת אבות-טיפוס לדרכי פעולה חדשות, אלא במקרים רבים גם מסייעת למוסדות קיימים לשדרג בהדרגה את מערכות ההפעלה שלהם. האספה העולמית של האזרחים (The Global Citizens' Assembly) היא דוגמה אחת לכך: תשתית רב-מקומית המתפקדת כאיבר קולקטיבי של חישה משותפת, המנסחת את השינוי שאנשים ברחבי העולם רוצים לראות – בין אם כתהליך עומק בהתהוות ובין אם כיוזמה שכבר מטביעה את חותמה במסגרות קיימות, כמו יוזמת COP 30 שעיסוקה בפעילות אקלים אזרחית. אנו יכולים לחשוב על ספירת הביניים הזו שמפציעה (בתנאי תקצוב ותמיכה נמוכים ביותר) כעל שלושה תנאים מקדימים: 

ראשית, עלינו לטפח רשת פלנטרית של "איי יציבות" (Islands of coherence) קטנים, המתפקדים כאיברי חישה קולקטיביים של צורות חדשות של עבודה וחיים יחד.

שנית, עלינו להקים מבנה מקביל של חדשנות ולמידה מערכתיות המיישם אבות-טיפוס של מבנים ומסגרות חדשות, ובמקביל מסייע למוסדות ומבנים מיושנים לעדכן את מערכת ההפעלה שלהם מעקרונות ואופני פעולה נצלניים לעקרונות ופרקטיקות של התחדשות (Regenerative).

שלישית, אנו זקוקים למבני תמיכה איכותיים על מנת לדמיין ולעצב מחדש את החינוך וההשכלה הגבוהה בדרכים שיטפחו את הלמידה מהעתיד המתהווה ואת הידיעה בגוף רביעי כיכולות קולקטיביות חיוניות.

בכל המקרים האלה, עיצוב מחדש של המבנים הללו כרוך בשינוי מערכת ההפעלה עצמה; שדרוג קוסמטי כזה או אחר המבוסס על הלוגיקה הישנה לא יספיק. בשני העשורים האחרונים, הקולגות שלי ואני מיפינו 4 שלבים של מערכת ההפעלה לאורכם של מוסדות הליבה בחברה: 

(1.0) מונחת אגו

(2.0) ממוקדת מערכת

(3.0) מונחת אקו-סיסטם

(4.0) המבוססת על מודעות משותפת לשדה החברתי (קוסמו-סיסטם)

אם אתם יזמים, מחנכים, מובילי קהילה או מנהלים בכל אחד משלושת המגזרים (ציבורי, חברתי ועסקי) – חשבו היכן אתם יכולים ליצור אבות-טיפוס של לוגיקה חדשה בהקשר שלכם. 

המעבר ממערכת מבוססת-אגו (Ego-system) למערכת מבוססת-אקו (Eco-system) אינו מתחיל ברמה של מדינה; הוא מתחיל איפה שאתם נמצאים: בשיחה הבאה, במיזם הבא, בהחלטה הבאה לגבי האופן שבו אתם מחזיקים את המרחב (Holding the space) שסביבכם. ברמה החברתית-ציוויליזציונית, השינוי הדרוש הוא מעבר מלוגיקה 1.0 ו-2.0 ללוגיקה 3.0 ו-4.0 בשלושה תחומים שלובים: 

     1. לדמיין מחדש את כלכלת כדור הארץ:

מפרדיגמה של מערכת מונחת אגו (Ego) לעקרונות ופרקטיקות אקו-סיסטמיות (Eco). המשמעות היא מעבר ממדד התמ"ג כאינדיקטור יחיד לקדמה למדדי רווחה (Well-being), מבעלות נצלנית (Extractive) לבעלות מיועדת-נאמנות (Steward-ownership), וממערכת פיננסית שמחצינה עלויות למערכת שמפנימה את בריאות משאבי הכלל (Commons). אנחנו כבר רואים אבות-טיפוס בשטח: חברות בבעלות נאמנות כמו Bosch ו-Zeiss, תנועת ה-B-Corp, נאמנויות קרקע קהילתיות (CLTs), שרשראות אספקה רגנרטיביות (משקמות) ובריתות סחר אזוריות כמו RITA.

     2.לדמיין מחדש את הפוליטיקה של כדור הארץ: 

ממולטילטרליזם (רב-צדדיות) וגיאופוליטיקה מסורתית לפוליטיקה של כדור הארץ וצורות ממשל פוליצנטריות (רב-מוקדיות), שבהן קבלת ההחלטות מתבססת יותר ויותר על המקום (Place-based) ומשותפת על פני רמות שונות: אסיפות אזרחים, קואליציות אזוריות ורשתות של החברה האזרחית הטרנס-לאומית לצד סוכנויות לאומיות ואיגודים עסקיים אזוריים.

     3. לדמיין מחדש את החינוך וההשכלה הגבוהה בכדור הארץ: 

ממודלים של "אספקת תוכן" המבוססים על ידע מגוף שלישי, לסביבות למידה מחוללות שינוי ואקטיביות (Transformative action learning) המתרכזות סביב שגשוג של ידיעה בגוף רביעי (Fourth-person knowing). אם מחיר הידע שואף לאפס – והוא אכן שואף לאפס ככל שהבינה המלאכותית הופכת את המידע לנגיש בכל מקום – אזי תפקידו של החינוך אינו עוד להעביר תוכן, אלא לטפח יכולות שה-AI אינה יכולה להחליף: היכולת לחוש (To sense), היכולת להתחבר (To connect) וליצור מתוך מעיין היצירה העמוק, מתוך המקור (Source).

אלו אינן הצעות אוטופיות. אלו עקרונות לעיצוב טרנספורמציה מוסדית (Institutional) המתרחשת כבר היום בפועל על פני מגזרים שונים. ומה שחסר להם היא רקמת החיבור: אותן תשתיות המאפשרות את טיפוח האדמה החברתית, שמתוכה צומחת כל התחדשות חברתית. 

 9. קריאת הזמן: טיפוח "האדמה החברתית" (Social soil) של  ^3*עידן ציר חדש 

מה שמחבר את המעברים מאגו לאקו, מהיעדרות (Absencing) לנוכחות (Presencing), היא היכולת שהתחלתי לכנות אוריינות אנכית (Vertical literacy): היכולת להסיט את מבנה הקשב לרמות השונות (למשל: מקשב ממוקד למודעות פתוחה), ובכך לאפשר פעולה מהמקום העמוק והמרחיב יותר של הוויה וידיעה. אוריינות אנכית אינה מטאפורה. היא שקולה למיומנות שניתן לטפח באמצעות תרגול: היכולת להבחין במקום ממנו הקשב שלנו עולה ולהסיט את המיקוד שלו באופן מכוון. החינוך שלנו מאופיין באוריינות אופקית – כלומר, ניווט בתוך תוכן נתון מתוך מבנה תודעה קיים. 

אוריינות אנכית משנה את מבנה הקשב עצמו. בעידן של תעשיית גניבת הקשב (Attention-fracking), זוהי מטא-מיומנות של הזמן הזה. 

לפני כ-2500 שנה, במה שהפילוסוף הגרמני קארל יאספרס (Karl Jaspers) כינה "עידן הציר", קרה דבר יוצא דופן על פני תרבויות שלא היה ביניהן כל מגע: בסין – לאו צה וקונפוציוס, בפרס – זרתוסטרה, במזרח התיכון – נביאי ישראל, וביוון – סוקרטס ואפלטון. על פני תרבויות אלו, לראשונה החלו בני האדם לקחת מרחק מההזדהות המוחלטת עם המיתוס והחלו לפתח תודעה מוסרית רפלקטיבית. לראשונה האדם האינדיבידואל חווה את עצמו כמי שנושא באחריות לגורלו ולמעשיו על פני היקום כולו. זהו הרגע שבו נולדת התודעה האנושית האינדיבידואלית.   

מעבר הסף הנוכחי של האנושות – "עידן הציר החדש" – תובע מאיתנו בעת הזו לטפח תודעת עומק אנושית קולקטיבית של המערכת כולה,  שאותה אנו מגלמים יחד מרגע לרגע: על השדה החברתי כולו להפוך מודע לעצמו. התובנה של תומס ברי כי אנחנו היקום, הנעשה מודע לעצמו אינה משאלת לב פואטית, כי אם אתגר יישומי. אין מדובר בהישג אינדיבידואלי; יש להפוך את האוריינות האנכית לנחלת הכלל, כחלק מתשתית אזרחית. ויש כבר עדויות לכך שזה מתחיל לקרות: 270,000 משתתפי ulab ב-185 מדינות; גידול בכמות המתרגלים מיינדפולנס מ-1% ל-14% בקרב מבוגרים בארה"ב בתוך שני עשורים; וארגון ServiceSpace^*4 עם 1.5 מיליון חברים לאורך 25 שנה, שהוקם כולו ללא פרסום או גיוס כספים.

אלה הם רק חלק מהזרעים הרבים המקיפים אותנו. הם מוכיחים כי היכולת לפעולה קולקטיבית מבוססת תודעה קיימת בשטח וכי היא ניתנת להרחבה. כל דולר המושקע בתשתיות בינה מלאכותית הוא בחירה לגבי סוג התבונה שעליה אנו מהמרים. אין זה טיעון נגד בינה מלאכותית; זהו טיעון בעד השקעה בסוגי אינטליגנציה שבינה מלאכותית אינה יכולה להחליף.   

התגובות העמוקות ביותר למציאות הנוכחית אינן תוכניות עבודה אלא פרקטיקות, ואלו המחוללים אותן בגופם יודעים זאת היטב. באחד המפגשים האחרונים, הפליא ניפון מהטה (Nipun Mehta) לתאר זאת: "מה שהעולם זקוק לו יותר מכל היא נוכחות. מה שהעולם הכי צריך זה אנשים שיתעוררו לחיים... יחד נפיח חיים חדשים בשדה משותף – שדה שמתוכו ייוולדו אפשרויות חדשות לחלוטין". תשע התובנות הללו אינן מרשם לפעולה, הן הזמנה: להישיר מבט, לחוש את המבקש להתהוות, לפעול מתוך המקור העמוק ביותר של ישותנו. השבר הוא אמיתי ומוחשי, אך בתוכו ובתוכנו חיה בו-זמנית היכולת לריפוי וצמיחה, או כפי שתיאר זאת המשורר הגרמני הלדרלין (Hölderlin):

"אַךְ בַּאֲשֶׁר תְּהֵא הַסַּכָּנָה, יִסְגָּא גַּם כֹּחַ הַיְשׁוּעָה."  

 ברוח זו, אנחנו מזמינים אתכם לשהות עם השאלות הבאות:

1. באילו מקומות בהקשר שלך, בסביבתך או בארגון שלך את.ה חווה שבר, קרע או היעדרות (Absencing)?
2. היכן סביבך את.ה רואה את החיכוך בין דפוסי חשיבה ממוקדי אגו לבין המציאות המערכתית-אקולוגית (Eco) שבתוכה אנו פועלים (והמגבלות שאנו נתקלים בהן שוב ושוב)?
3. היכן בהקשר שלך את.ה חש.ה את זרעי ההתחדשות העמוקים?
4. כיצד את.ה מטפח.ת את האדמה החברתית שלך? מהן הפרקטיקות שלך להעמקת המודעות, הקשבה, דיאלוג, חישה משותפת, דמיון משותף, יצירה והובלה משותפת?
5.  איפה בסביבתך, הקרובה או הרחוקה, את.ה עד.ה לדפוסי היעדרות, אטימות והאשמה?
6. מתי חוויתם רגעים בהם הרגשתם תפנית באיכות ההקשבה, השיחה, החישה, הנוכחות או היצירה המשותפת? מעבר ממצב תודעתי אחד לאחר, בכל הקשר קבוצתי או אחר? מה פגשת שם? מה עורר את תשומת ליבך?
7. כיצד את.ה מטפח.ת את היכולות שלך בשלושת סוגי האינטליגנציה: AI (אינטליגנציה מלאכותית – לדעת על), OI (אינטליגנציה אורגנית – לדעת ולחוש עם), ו-SI (אינטליגנציה של השדה החברתי – לדעת דרך)? באילו מהן היית רוצה להתמקד יותר בהמשך הדרך?

8. באילו מרחבים את.ה לוקח.ת חלק בטיפוח ההתחדשות החברתית העמוקה? יצירה והחזקת מרחבים להתחדשות, פלטפורמות שינוי והתחדשות במערכות ישנות המבקשות שינוי עמוק?

9. מהי תגובתך לעת הזו? מהי לדעתך אותה קריאה? כיצד היא פוגשת אותך ומהדהדת בתוכך? אילו זרעים של כוונה את.ה מחזיק.ה ומצמיח.ה?

כאשר אני מצטרף לאירועים קהילתיים שעוסקים באתגרים ובשאלות הקיומיות והעמוקות הללו, במקומות שונים על פני גיאוגרפיות ותרבויות, לעיתים קרובות עולה בי התחושה שזה בדיוק הרגע שלמענו נולדנו. לא כנטל, אלא כקריאה. מה שנדרש מאיתנו כעת אינו גבורה, אלא נוכחות. נוכחות משותפת. להיות נוכחים. להיות נוכחים ומעורבים בתהליכי קבלת ההחלטות הקולקטיביים שיעצבו את העתיד על פני כוכב הלכת הזה בעשורים ובמאות השנים הבאות. לא ודאות, אלא הנכונות לשהות עם מה שמתהווה, גם כשאנו עדיין לא יכולים לראות לאן זה מוביל.   כינונם ואחזקתם המשותפת של ״איי יציבות״ הם-הם התרגול עצמו. טיפוח המצע להתחדשות חברתית שורשית הוא המעשה החשוב ביותר (והכי פחות מוערך כלכלית) של תקופתנו. זוהי קריאת הלב והמתנה החבויה בתוך השבר. השאלה היא לא האם יש לנו את היכולת, אלא האם נשכיל להישיר מבט יציב, ונטפח את האדמה החברתית הזו יחד. 

הרשמה ל-Ulab2026

 ולקבוצה המקומית בקישור: https://forms.gle/SbEN1vVLGpDTaTCV8 

גילוי נאות: התרגום לא היה מצליח להעביר את הרעיונות העמוקים  ללא תהליך היצירה שעברתי בתהליך התרגום 

 הערות שוליים: 

1. מכון V-Dem (Varieties of Democracy) הוא אחד הפרויקטים המדעיים החשובים והמקיפים ביותר בעולם למדידת רמת הדמוקרטיה במדינות שונות. המכון פועל באוניברסיטת גטבורג שבשבדיה ומספק נתונים שמהווים כיום את הסטנדרט המקצועי הגבוה ביותר למחקר פוליטי וחברתי.
2. SIPRI – המכון הבינלאומי למחקר לשלום בשטוקהולם (Stockholm International Peace Research Institute), העוקב אחר הוצאות צבאיות וסחר בנשק בעולם.
3. עידן הציר מתאר תקופה קריטית בהיסטוריה האנושית – בערך בין השנים 800 ל-200 לפני הספירה – שבה חל מהפך רוחני, פילוסופי ודתי עמוק וסימולטני בכמה מהתרבויות הגדולות בעולם, ללא כל מגע או קשר ישיר ביניהן.
4. ServiceSpace הוא אחד הארגונים המרתקים והייחודיים ביותר בעולם של שינוי מערכתי, אבולוציה תודעתית וכלכלת מתנות. מדובר באקו-סיסטם גלובלי שמחבר בין התנדבות, טכנולוגיה וטרנספורמציה פנימית, ומונה כיום למעלה מ-1.5 מיליון חברים ברחבי העולם.

 .